אם אני בוכה גם כשלאחרים כואב או בקטעים מרגשים אז אין ערך לדמעות שאני עכשיו בוכה מרוב כאב?
ומה אם הצחוק שאני צוחקת גם הוא בלי ערך אם אני צוחקת כשמצחיק לי?
ומה אם הרגשות פשוט עולים להם כל שניה בלי אזהרה גם להם אין ערך בגלל שהם תמיד שם?
ולאחרים שהרגשות האלה כל כך נדירים זה כנראה ממש אוצר כל רגש חדש ....
ואולי אם הייתי בינהם זה היה אחרת ? כנראה לא .
כמה פעמים ניסיתי להשתנות להיות אחרת . מאופקת .
להתאפק עם הרגשות לשמור את הדמעות בפנים .. לאחרי זה כשאף אחד לא יראה אותן - אולי אז יעריכו אותן..
ואת הצחוק הצחוק המעצבן הזה שגורם לכולם להסתכל עלי במבטים כל כך מרושעים ...
לא לצחוק לא להראות רגש ... זה תמיד רע לחשוף רגשות... ואולי לא?
ולמה כשהיא מחייכת זה בסדר וכולם מחייכים איתה ואני נשארת בצד וחוזרת לבדידות...
ולמה אני תמיד צריכה להרוס הכל בתגובה חדה מדי - אמיתית מדי ...
מתי אני כבר אבין שהכל מזוייף וגם החיבוקים והנשיקותץ שהם נותנים גם זה מזוייף אבל אם זה היה מופנה אלי מה זה היה אכפת לי?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה